רוח האדם בחינוך- תחיה הרמן
א. כיצד אני תופשת את רוח האדם בחינוך?
התפיסה שלי את רוח האדם בחינוך קשורה לתפיסה שלי את רוח האדם בכלל. תפיסה הוליסטית ופלורליסטית. הראייה הרוחנית שלי נובעת מהאמונה שהכל אחד, האדם העולם והאל. כל אדם נברא בצלם אלוהים, כשההגדרה של מה זה אלוהים נתונה לכל אדם על פי שפתו: היקום, הטבע, בורא עולם, האינטליגנציה הגדולה, הקב"ה, ועוד...
כל אדם בא למסע בזמן ובתודעה, ובמסע הזה הוא גדל. לאדם יש יכולת לברוא ולנווט את חייו בתוך הנתונים הקיימים בו ובתוך המציאות הקיימת. הגדילה נעשית תמיד לעֵבר הלא נודע.
רוח האדם בחינוך עבורי היא הכרה בייחודיות ובשוני של כל אדם ואדם, על מסעו חוויותיו וגדילתו, כחלק משלם, כחלק מ"יחד" שפועל כאורגניזם אחד. כמו גוף אחד. הכל קשור. לפעמים בקשר גלוי ולפעמים בסמוי. הגדילה של אדם נעשית דרך אינטראקציה עם העולם ודרך מערכות יחסים עם אנשים אחרים, מתוך ערבות הדדית. במפגשים אלה האדם נחשף למסעו ולגדילתו.
דרך החיים הרוחנית שואלת כל הזמן את האדם "אייכה". היא שולחת את האדם להתבונן בעצמו, תוך הקשבה לכל החוליות שלו על הקו הישר : לראש, ללב, לרגש, לגוף, לידיים, לכישרונותיו. לעשייה, לסביבה המשפחתית והחברתית. על האדם לשאול את עצמו מה רצונו, מה פועם בו, מה נובע מתוכו. כיצד הוא בוחר לחיות את חייו, במה הוא מאמין, מה הוא מחשיב כראוי ולמה הוא בז .
במפגש עם האחר, השונה ממנו, האדם מרחיב את עצמו ואת גבולותיו.
אני מאמינה שהתהליך החינוכי מתקיים כל הזמן בתוך המסגרת הלימודית ומחוצה לה. כל מפגש, כל עשייה היא הזדמנות ללמידה. גם המורה וגם התלמיד נמצאים בתהליכי למידה והעצמה. זהו מפגש דינמי וחי בו המורה נמצא בתהליך של בחינה עצמית וגדילה מתמדת.
כאשר מפגש בין מורה ותלמיד נעשה מתוך מקום של לב, מקום של אהבה, מפגש זה מאפשר לתלמיד לגלות את עצמו ולהאמין במסוגלותו לסלול את דרכו בחייו, לשאוף לממש את רצונותיו. לקבל בהבנה שתהליכי החיים הם ניסוי ותהייה ובדרך ישנן טעויות שהן חלק מהתהליך האנושי. לצד זה, המפגש מדגים את הערבות ההדדית המתקיימת בין בני אדם באשר הם. יהא זה תלמיד, מורה, חבר, איש צוות או כל אדם. לראות ולכבד את האחר ולהבין ש"אני והאחר והיקום והאל - אחד הם" (רונית גלפו- סוד הפשוט).
ב. מושג אחד רלבנטי חשוב במיוחד בעיניי - פעימת לב
פעימת לב- זהו המקום בו אנו חיים, בו אנו נושמים, שואפים ונושפים, מתכווצים ומתרחבים. הלב הוא גם המקום בו אנחנו מחוברים לעצמנו, לחכמת הלב שלנו שהיא חכמה אינטואיטיבית פנימית, הנמצאת מעבר לשכל ולרגש. כשהמורה מחובר ללב הוא מחובר לשאיפה שלו, לחזון שלו ולכיוון שלו. הוא גם מחובר לנשיפה שלו, לרצון שלו להוציא החוצה, להשפיע, לתת מהשפע שלו. כשמורה מלמד מתוך מקום של חיבור- חיבור לעצמו, חיבור לעולם הידע אותו הוא מלמד, וחיבור לתלמיד הלומד, הוא מפעים את תלמידיו ומהווה דוגמא לאדם חי, המזכיר להם את פעימת ליבם.
ג. דוגמא למנהל שהקשיב לרוח והעצים את האדם
אני רוצה לספר על הדרך בה הגעתי לתפקידי כמלווה את הצוות בבית הספר "רעות" וכמנהלת תוכנית להכשרה פלורליסטית לאנשי חינוך. הכל הודות למנהל בית הספר ד"ר אריה גייגר ז"ל , שהלך לעולמו לפני שנתיים. הוא היה עבורי דוגמא למנהל בעל רוח וחזון גדול, עם אהבה גדולה לתלמידיו ולבני אדם. הוא דוגמא לאדם אמיץ שלא וויתר ופילס נתיבים חדשים בחינוך על אף הקשיים שהערימה המערכת.
את דרכי בעולם החינוך התחלתי כמורה לתולדות האמנות. אריה גייגר, המנהל שהכיר אותי וזיהה ואת תשוקתי כל פעם ללמוד ולהתחדש היה שואל אותי בכל שנה, "מה את רוצה ללמד השנה?" שנה אחת, עניתי, "די לי מאמנות , כרגע כולי בלימודי יהדות בבית מדרש אלול", וכך הוא נתן לי לרכז את בית המדרש.
כך משנה לשנה הוא זיהה את התהליך האמיתי שאני עושה, היה שואל אותי לרצוני ויחד היינו בונים תפקיד בהתאם לפעימת הלב שלי ולהתעניינותי באותה שנה. כך לדוגמא פיתחתי תוכנית "התחברות" בה העברתי מפגשי מדיטציה והרפיה בבית הספר. יותר מאוחר כשצברתי כלים רבים להעצמה אישית וקבוצתית ביקשתי לתת למורים מהידע שלי וקיבלתי את התפקיד ללוות את כל אנשי הצוות על פי רצונם - ליווי מתמשך או חד פעמי. כשאריה החליט להקים מכון להכשרת אנשי חינוך מכל הארץ שרוצים "אחרת בחינוך" הסכמתי לקחת על עצמי את הובלת התוכנית להכשרה פלורליסטית למובילי דרך בחינוך.
ד. מכתב שכתבו בוגרי התוכנית של המכון בשנת תשס"ח , אחת הבוגרות, מורה מוכשרת לספרות היטיבה לתאר את החוויה שעברה על הקבוצה בתהליך הלימוד (הקבוצה מנתה 10 אנשי חינוך דתיים ושאינם דתיים גברים ונשים בהם מנהל בי"ס, יועצת, מחנכים, רכזי שכבה , מנהל מכינה קדם צבאית, מורה במכללה , התוכנית התקיימה יום בשבוע במשך 8 חודשים)
תחיה,
מתחלתו של המסע הפנית את מבטנו למקום.
המקום שממנו נובע רצון בכל אחד מאיתנו, המקום שממנו תנועת הנפש, טרם היותה למעשה, טרם היותה לתוכן שנושא עמו שיפוט של טוב ורע.
והמקום שזימנת לנו במכון אכן הנביע מתוכו, מעצם היותו, חיים, ופעימה של לב, ותשוקתו. ופעימת רצון לגדול ולהעז, ולהישיר מבט אל החזון, ולהשיר ספקות, ולפתוח אותם לתנועה אחרת , של חסד, ולחשוב בגדול ב"נעשה את מה שלא אפשרי" ולסמוך על אי הוודאות, ולהבין שהיא הבסיס היחידי שקיים לנו ממילא.
וכל בוקר שלישי פתחנו איתך בסקירה של מה היה אמור להתרחש ומה על אף, ובשונה ובכפוף לחוק ההוא של אי הוודאות, והתנועה והשינוי.
והוודאות שלך בתוך ה"אי" הזה, שכל דבר אקראי סופו שיתבהר כמדוייק עבור אותו היום, הוכיחה את עצמה. ולא רק במבחן התוצאה, אלא בעצם היותה, בביטחון שהיא ביטאה, שבנו, בכל אחד מאיתנו, ובנו- ביחד שלנו, כבר נמצא הגלם ליצירה שתתהווה.
והגילוי הזה, שלנו, אחד את השני שרק התחיל נדמה, אכן הלך ונפתח במעגלים הרבים שזימנת לנו- כבוד וחסד, נגיעה בענן, ואיפה אתם מכורים, ואיפה אתם שונים ובעלי צרכים מיוחדים, ואיפה אתם למיניהו, לא ניתן היה להישאר מחוץ לשאלה המנערת של "אייכה".
והיה והנה מעגל אורגאני, שנפתח אל החוץ, אל מגוון האנשים שהבאת בפנינו, נושמים בעצמם פעימה של חזון.
וחובק את הפנים , את ההתבוננות של כל אחד לתוך עצמו, ואת השיתוף של הפנים הזה , החשוף, אפילו מאוד לעיתים, במרחב שבינינו.
ולכל אחד מאיתנו היה מקום בתוך המעגל הזה של יחד, ולאט לאט התחייכה ידיעה של מה מקומו של מי, ואיזה צבע ייעדר מן הריקמה כשייעדר.
ואפשר היה לבטוח בעמידתך על המשמר, לתת בתוך החסד ותנועת השפע , גם גבולות כבוד- שלא יבוא הסחף על חשבון דברו של כל אחד בסבב, ולמדנו התהוות של שיח אחר- של חיכוך הגיג בהגיג ונפש בנפש רק מכוח הנחת אחד לצד אחר.
והלא ידוע נהפך לפלא של מפגש אמת, ל"שוק" חיים (לשון השתוקקות, אמרת) לקרקע מצמיחת חזון , שכאן מתחיל.
בהודיה עמוקה על המקום הזה שבא ממך אלינו
עומר, אשר, ראובן, אסנת, ציפי, אהרל'ה , אורן, נעמה, משה, ודבורה.
